טור אורחניתוח כריתת רחם הוא כיום, ככל הנראה, הניתוח הגניקולוגי הנפוץ ביותר בארץ, למעט ניתוחים קיסריים. נשים אשר סיימו את תוכנית הילודה שלהן או שהגיעו לגיל הבלות, ומתגלה שרירן מדמם ברחם שלהן, הפתרון הקל והנוח מבחינתן הוא כריתת הרחם, לו אינן “זקוקות” יותר.
ניתוח כריתת רחם הינו ניתוח נפוץ, אך לא נטול סיכונים. לפעמים הסיכונים מתממשים ונגרם למטופלת נזק בשל רשלנות רפואית בניתוח.
אם בעבר הרחוק, ניתוח כריתת רחם היה מבוצע בגישה “פתוחה”, שמשמעה ביצוע חתך בבטן התחתונה והוצאת הרחם דרכו, הרי שעם הקידמה הרפואית והטכנולוגית, הלכה והתפשטה הגישה הלפרוסקופית “הסגורה”, כנהוג גם בניתוחי בטן אחרים. בשיטה זו, מוחדרת מצלמה לחלל הבטן, דרך נקבים זעירים בדופן הבטן, הבטן מנופחת באמצעות גז, והניתוח מתבצע תוך שימוש במכשירים ארוכים באמצעות “שרוול” שמוחדר דרך הנקבים שבוצעו, כשתמונת המצלמה מוקרנת על מסך לנגד עיני המנתח.
יתרונה של השיטה “הסגורה” הוא באשפוז קצר יותר, החלמה מהירה יותר ופחותת כאבים מהניתוח, וכמובן בהימנעות מצלקת ארוכה ומכערת בדופן הבטן. מנגד, שיטה זו דורשת מיומנות גבוהה יותר מצד המנתח, שאיננו חש ישירות בידיו את איברי הבטן הפנימיים בזמן הניתוח אלא באמצעות “שלט רחוק”, ואיננו רואה אותם ישירות בעיניו אלא על מסך טלוויזיה.
ברוב בתי החולים בארץ מבצעים כיום את הניתוח בשיטה לפרוסקופית. עד כי באחד התיקים אשר ניהלנו לאחרונה, הודה גניקולוג מאחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שקשה כיום למצוא מנתחים צעירים שמיומנים מספיק בשיטה הפתוחה הישנה, בשל מיעוט המקרים המבוצעים כך.
מצב דברים זה טומן בחובו סיכון משמעותי לבריאות הנשים המנותחות, שכן ללא ספק השיטה הפתוחה (על אף חסרונותיה בזמן החלמה ארוך יותר ובצלקת) בטוחה יותר מאשר השיטה הלפרוסקופית המאתגרת. יתירה מזו: במקרים רבים קיימות הוריות נגד לביצוע ניתוח בגישה לפרוסקופית. כך למשל, אם הרחם גדול מדי וקשה לניוד, אסור ומסוכן יהיה לנתח האישה בגישה סגורה. כך גם, אם קיימות הידבקויות פנימיות רבות בבטן האישה (בעקבות ניתוחי בטן קודמים או מסיבות אחרות), אזי יהיה קיים קושי להפריד בין האיברים הפנימיים בבטן ובין הרחם בעת הוצאתו, והדבר עלול לגרום נזק לאיברים הפנימיים תוך כדי ההפרדה וההוצאה של הרחם.
תביעה לפיצוי בשל רשלנות רפואית בניתוח כריתת רחם
למרבה הצער, ומניסיוננו, נראה כי בבתי חולים מסוימים להוטים, להוטים מדי, להוכיח כי ביכולתם לכרות רחם בשיטה לפרוסקופית בכל מצב, גם כאשר הסיכונים הכרוכים בכך עולים לאין שיעור על היתרונות. כך למשל באחד המקרים, על אף הוריות נגד לניתוח כריתת רחם בגישה הלפרוסקופית הסגורה, בשל רחם גדול ולא נייד, בוצע לאישה ניתוח לפרוסקופי אשר במהלכו נגרם נזק חמור ובלתי הפיך למעיים שלה. באותו מקרה, על אף התרשמות המנתחים מהידבקויות מרובות בחלל בטנה של האישה, לא נעשה מעבר לניתוח בגישה הפתוחה, והאישה כאמור נפגעה קשות.
חמור לא פחות הוא כאשר לא מתקיים כלל דיון עם האישה לפני הניתוח עם הסבר באשר לאלטרנטיבות הניתוחיות, על יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהן- של הגישה הסגורה מול הגישה הפתוחה. זאת יש לעשות גם אם המנתח סבור שהמקרה של האישה מתאים לניתוח בגישה הלפרוסקופית הסגורה. ההחלטה היא של האישה ולא של הרופא המנתח. זכותה של האישה לבחור בגישה הניתוחית בה היא חפצה, איננה מוטלת בספק ומעוגנת בהוראות הדין.
הנה כי כן, פגיעות באיברים סמוכים בעת ניתוח לכריתת רחם אינן תמיד מחויבות המציאות, ולפעמים מדובר בנזקים שלא צריכים היו להתרחש אילולא רשלנות רפואית בניתוח כריתת הרחם.