טור אורחעד לפני שנה, כששמעתי על גמילה חשבתי שמדובר רק על גמילה שהייתי צריכה לעשות מהסיגריות שעישנתי. לא הבנתי שיש עוד תהליכי גמילה.
קוראים לי כוכבה גולן. אני בת 67, ילידת ירושלים, גרה כיום בשכונת נווה יעקב. אני מבשלת כבר מגיל 12 יחד עם אמא שלי. עשיתי כלים תמורת 304 לירות. עבדתי כמבשלת 30 שנה במסעדה רציתי לעזור לה במטבח של המסעדה בה עבדה, להיות לידה כדי שלא תעבוד כל כך קשה.
50 שנה עישנתי. לכן כשחליתי בדלקת ריאות לפני 10 שנים, הגעתי לבית החולים באמבולנס עם אחוז חמצן מאוד נמוך בדם. יצאתי מבית החולים עם בלון חמצן צמוד ואבחון של מחלת COPD, מחלת ריאות חסימתית כרונית.
לקראת ערב ראש השנה האחרון, בהכנות לשבת, פתאום קמתי לשולחן והרגשתי חולשה. הרגשתי שאין לי אוויר. אחוז החמצן שלי עמד על 45. הסבירו לי שכבר מסטורציה 92 מאשפזים. התקשרתי למדא ואמרתי להם שאין לי אוויר ושאני חולת COPD. יותר מזה לא ראיתי כבר. רק שמעתי את הסירנה של האמבולנס שלקח אותי בדרך לבית החולים.
הגעתי לבית החולים מטושטשת ומבולבלת. אני זוכרת רק שצילמתי את עצמי ומשם לא זוכרת. התברר לי שהתקשרו לאחיות שלי בשבת בבוקר לבוא להפרד. בגלל השבת, אסתר אחותי, שהיא דתייה, הלכה שעתיים וחצי ברגל כדי להפרד ממני. איך שנכנסה לבית החולים, אמרו לה החיו את כוכי פעמיים.
קמתי אחרי חודש בו הייתי מורדמת ומונשמת. מתברר שהיה לי חיידק שגרם לי לחלות ככה. לא הצלחתי לדבר או להרים את היד. אסתר תפסה לי את היד והסבירה לי מה קרה.
התעוררתי, אסתר אחותי אמרה שרוצים לעשות לי חור בצוואר כדי שאוכל לדבר ולנשום. אם את מסכימה תלחצי על היד. בלי קול הסכמתי. לא היה לי קול בגלל ההנשמה. אסתר התייעצה על זה גם עם הרב פירר, שהרגיע אותה ואמר לה שאם תעשה את החור בצוואר אחיה עוד הרבה שנים. אחרי יום ניתחו אותי ועשו לי את החור בצוואר, הסבירו לי שבגלל ההנשמה, אני לא יכולה לשתות ונתנו לי רק להרטיב את השפתיים. משם הציעו לי לעבור לבית חולים שיקומי. רציתי חדר זוגי שגם בעלי יוכל לישון לידי ולא לעזוב אותי בכל הזמן שהייתי צריכה לחזור לעצמי ידעתי שזה מה שיעזור לי. להיות עטופה בבני המשפחה הכי קרובים כך הגעתי למרכז הרפואי שיקומי מדיקל קר, מונשמת ומורדמת.
אריה סורקסקי מנהל טיפול נמרץ וולפסון ואחראי על תהליכי הגמילה בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר: “כוכבה התקבלה מירושלים מונשמת באופן מלא על רקע COPD קשה ובמצב תפקודי ירוד. למעשה הייתה סיעודית לחלוטין. ערכנו תצפית על המנשם ועל מדדי ההנשמה שלה. שינינו שיטת הנשמה בהדרגתיות, כך ששולבו נשימות עצמוניות בודדות בדקה, בתחילה אחת בלבד ולאט לאט יותר, וההשלמה של המנשם הלכה והצטמצמה לתמיכה חלקית בלבד. שינוי שיטת ההנשמה אפשר לה ליזום יותר נשימות עצמאיות, עד שלבסוף הורדנו את התמיכה הנשימתית. אז התחלנו בניתוק הפיזי מהמנשם לפרקי זמן, בהתחלה למספר שעות דרך פיום קנה עד ל24 שעות בהן היא נשמה דרך פיום קנה עצמוני. כשהגענו ל-24 שעות של נשימה עצמאית מלאה, ניתן היה לנתק מהמסתם ולחבר שסתום שאפשר לה לתקשר איתנו ולדבר.
כשראינו שינוי לטובה, הסרנו גם את המנשם. לאורך כל התהליך חוברה לתמיכה של חמצן, בשל מחלת הCOPD ממנה סובלת. המחלה שלה מאופיינת באגירה של פחמן דו חמצני. כשראינו שהיא לא אוגרת את הפחמן ויודעת לבלוע הפרשות בעמה, התחלנו תהליך בשלבים של סגירת הפתח בצוואר עד 24 שעות. במקביל, הפיזיותרפיסטים עבדו כדי לסייע לה לשפר את התפקוד מסיעודי לעצמאי, ולעבור מהמיטה להליכון בלבד להתקלח רק עם עזרה קלה”.
חודש וחצי הייתי בבית חולים. בעלי לא עזב אותי לרגע, הוא לצידי בחדר ויכולנו להיות לבד. טיפלו בי כל מיני אנשי מקצוע בטיפולים שונים. וגם בעלי זכה לתמיכה מהם. כל יום באה לי מישהי שדיברה איתי, והן החזירו לי את הכוח, גם בגוף וגם בלב. לא נתנו לי לרגע לחשוב שאני לא יכולה.הם ריפאו לי את הנפש ו גרמו לי להאמין שאחזור לחיים שגרתיים, וזה רק עניין של זמן ואימון. הן האמינו בי ונתנו לי את הכוח להאמין בעצמי.
היום, כשאני כבר בבית כמה ימים, אני יכולה לומר שהכוחות שלי חדשים. כל התקופה הזו גרמה לי לחשוב על ההזדמנות לחזור שוב לחיים ולהבין כמה הכל לא מובן מאליו. הכנתי שלמרות המחלה, כנראה הגוף שלי יותר חזק ממה שהערכתי אותו ועכשיו אני רק שמחה לחזור הביתה ולהתחיל בחיים חדשים, ולהנות בכל יום.