איילת בן הרושניהול משברים רפואיים בגיל השלישי בשעת חירום דורש לעיתים קבלת החלטות המנוגדות לאינסטינקט ההישרדותי הבסיסי שלנו. מסמך הנחיות חדש שפורסם בעקבות כנס מקצועי של אגף “צהר עד 120” ופיקוד העורף, שופך אור על סוגיה רפואית-אתית מורכבת: הטיפול בחולי דמנציה מתקדמת בזמן מטחי טילים.
על פי המומחים והרבנים שהשתתפו בדיון, ההנחיה הגורפת לפינוי למרחב מוגן אינה בהכרח מתאימה לחולים עם ירידה קוגניטיבית משמעותית. ההסבר הקליני לכך ברור: עבור חולה דמנציה, עקירה פתאומית מהסביבה המוכרת, רעש האזעקות, והלחץ שמשדרים בני המשפחה או המטפלים, גורמים לסטרס קיצוני. חרדה זו עלולה להוביל להידרדרות מהירה במצבו הרפואי והנפשי ולהפרה מוחלטת של האיזון והיציבות שלו – נזק שהוא לרוב ודאי וחמור יותר מהסיכון הסטטיסטי להיפגע מרסיס באזורים מסוימים.
בנוסף להשפעה הישירה על המטופל, הודגש בכנס גם אלמנט בטיחות המטפלים. ניסיונות פינוי בכוח של מטופל מתנגד מסכנים את חייהם של בני המשפחה ושל העובדים הזרים, שמוצאים עצמם מתעכבים מחוץ למרחב המוגן.
הרב יובל שרלו, שהציג את הפן האתי, ניסח את המשוואה הרפואית-מוסרית: “אם אתם חיים באזור בטוח יחסית, ואתם מתרשמים שהפינוי המתמיד למקלט גורם לו לחרדה ופגיעה ממשית בשלומו, עליכם ללכת לממ”ד בעצמכם ולהניח לו להישאר במיטה”. עם זאת, הודגש כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ולהבטיח שהמטופל אינו חווה תחושת נטישה מחרידה שעלולה להעצים את הטראומה הנפשית.